חדשות

החרדים מודים ומתגאים "אנחנו מדינה בתוך מדינה" - מתוך עיתון חרדי - 25.05.08
מתוך עיתון חרדי "יום חדש" (עמ' 4).

כותרת: 'דרך מהדרין' הישג היסטורי אבל לא רק

מאת שלמה רוזנברג "יום חדש" ביטאון של הקהילה החרדית ליטאית, התפלג מיתד נאמן.( 25 למאי 2008):

"ההישג ההיסטורי של "דרך מהדרין" מתעצם משנה לשנה. הציבור החרדי הנוהר מירונה אינו חייב להיתקל עוד בנהגים הרווחים בישראל אחרת. ונשמרת זכותו להגיע לפחות למקום קדוש לו, זה שבמירון, מבלי חיכוך מביך עם מראות המדינה. אבל צריך לומר ש'דרך מהדרין' מבשרת תופעה עמוקה יותר. היא מצטרפת לכלים נוספים רבים שיזמה היהדות החרדית, הבונים את מה שניתן להגדיר 'ככביש עוקף ישראל'. הציבור החרדי מצליח בהתמדה העיקשת והברוכה שלו להיתנתק ממה שמציעה המדינה, ולבנות את חייו בארץ מבלי להזדקק לתיווך הבלתי מועיל שלה ושל נהליה . בסיעתא דשמיא נבנתה מערכת החינוך החרדית והישיבות הקדושות, אשכנזיות וספרדיות. הציבור החרדי למד לבנות לעצמו מערכת שווק של מוצרים שונים שלא תחייב אותו להסתער על מרכזי הקניות באזורים החילוניים של הערים הגדולות, ירושלים ותל אביב בעיקר. שלא לדבר על כך שבתחום הרעיוני מוביל הציבור החרדי חשיבה עצמאית, שגם אינה סובלת בדרך כלל מתלות כלכלית במדינה 'דרך המהדרין' במירון, כמו גם פתיחת 'אוטובוסים המהדרין', אינם איפוא רק מתן אפשרות להימנע מחיכוך במה שמציעה לנו המדינה, אלא גם ביטוי אחד מיני רבים של העצמאות החרדית המתגבשת גם בתוך המדינה, שאינה עוד השליט ה'כל יכול' שמצליח ברמה כזו או אחרת למשול על חיינו".

מדינת ישראל הפכה את חוקי ההגירה לישראל לגיור לדת -יהודית
לולא שידעתי - שטבעו של אדם להסתכל בכוכבים לרום וליפול בגומא שתחתיו, להניח את העיקר ולעסוק בתפל, לצעוד לפי תהום ולהתפלפל איזו היא הדרך הקצרה והנאה ביותר לשם - הייתי כובש פניי בקרקע ונאלם דום למראה התעתועים במדינת ישראל של המאה ה- 21. מדינה המתיימרת להיות נאורה מפקירה את חוקי ההגירה בידי אנשי דת וכשאלו ממלאים את תפקידם נאמנה הם יוצאים נגדם בשצף קצף. בפסק-דין שפורסם קבעו שלושה מדייני בית-הדין הרבני הגדול, בראשות הרב אברהם שרמן, כי יש לפסול את כל הגיורים שנעשו ע"י הרב דרוקמן, העומד בראש מערך הגיור. כנגד יצאו רבני הציונות הדתית להגנת הגיורים בטיעון כי ההלכה אינה מאפשרת ביטול גיור למפרע. אלו בשם ההלכה ואלו בשם האלוהים רבים וניצים והציבור שוחר החופש והחירות עומד מהצד. מחלוקת פנים דתית אינה מעיניינה של מדינה נאורה – מחלוקת דתית מאז יצירת התורה שבעל פה; כבר חז"ל (יבמות כד ע"ב) נחלקו האם גיור השומרונים נחשב גיור, ומה דין המתגייר כדי להינשא ליהודייה ולא כדי לשמור מצוות וכיוצא באלה מחלוקות פנים דתיות. וכשם שחז"ל אינם מעניינה של מדינה נאורה כך גם בית הדין הרבני שפוסק בשם "חז"ל".

למעשה, בית הדין הרבני דן בסוגיה דתית – גיור (לא הגירה למדינה ריבונית נאורה) – שמדינת ישראל החליטה להפקיד בידו והוא מילא תפקידו כמצופה ממנו. למה הדבר דומה לחוק מדינה האוסר משכב זכר וכשבא אדם שעבר עבירה זו לפני השופט השופט הטיל עליו את העונש הכתוב בחוק. וכי במקרה כזה יש לבוא בטענה נגד השופט שהתנהג באכזריות כלפי נטייה מינית של אדם (אתמהה)? הטענה צריכה לבוא נגד כנסת ישראל שחוקקה את החוק ואילו השופט חייב להכריע על-פי חוקיה, אחרת ימעל בתפקידו. כיוצא בו בתי הדין הרבני שפועלים מכוח החוק הישראלי לקבוע את הגיור על-פי הבנתם את ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך.

הציבור, שוחר החופש והנאורות, צריך לקום ולהתנער מהממסד הדתי ולהדירו ממוסדות המדינה. המדינה צריכה לשחרר עצמה מהדת והדת צריכה לשחרר עצמה מכבלי המדינה: מוסדות המדינה צריכים לקבוע את אזרחותם של מהגרים ללא תלות בדת והדתיים יקבעו את דתיותם ללא תלות במוסדות המדינה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה – יום זיכרון ליוזמה ולקיחת אחריות על חיינו ובטחוננו.
מעשה הנבלה והרוע הבלתי נתפס של השלטון הנאצי בגרמניה זירז את את הכרזת עצמאותו של העם היהודי במדינה טריטוריאלית - היא מדינת ישראל. לכאורה, עוצמת הטראומה של היהודים מטרגדיה נוראית זו הייתה אמורה לאחד את השורות וללכת יד ביד להגשמת חירותנו ועצמאותנו. ולא כך קרה. שנים רבות לפני השואה, כבר היתה מחלוקת עמוקה בין התנועה הציונית ומחדשי הישוב והתרבות העברית, ולבין הציבור החרדי והדתי בישוב הישן ובגולה. הזעם והפעילות העויינת כלפי אליעזר בן יהודה אשר עמל ופעל להחיות את הלשון העברית, השנאה כלפי בני העליה השניה שתמכה בעבודה פיזית ויצרנית כביטוי לדמותו של היהודי החדש בא"י, הדמוניזציה שנעשתה כלפי נציגי הציונות ומכונני התרבות העברית כאשר אלו, צעד אחר צעד, קידמו וביססו את הישוב היהודי הנתון תחת שלטון תורכי או בריטי, ופעלו לעליית היהודים לארץ ישראל, וכינון מדינה ריבונית, שתהווה מדינה עצמאית ככל מדינות העולם, ובית עבור העם היהודי. וכאמור, לאחר השואה לא היה ספק כי יש צורך דחוף בבית כזה במדינת ישראל. ומהי המחלוקת הבסיסית והשורשית בין התנועה הציונית (של הרצל ואחד העם) לבין הציבור החרדי? לקיחת אחריות על חיינו! התנועה הציונית דוגלת בלקיחת אחריות לעצמאות בידי אדם, והציבור החרדי משליך את האחריות לעצמאותו לאלוהים! זו בעצם המחלוקת ואבן היסוד לכל המחלוקות המתגלעות חדשות לבקרים באקטואליה של חיינו. התנועה הציונית חרתה על דגלה את הסיסמא של תנועת ההשכלה "חשוב בעצמך וטול אחריות על חייך", לעומתה, הציבור החרדי, חרט על דגלו: "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ" כלומר, להישאר רפה ידיים ולהשאיר את המצב הקיים (גלות), ואת ביטחונם ויהבם מסרו לאלוהים. אלוהים, מבחינתם, אמור לגאול אותנו ואסור ליהודים לקחת אחריות לעצמאותם עד שאלוהים יחליט. הביטוי לכך מובא בתלמוד (כתובות קיא ע"א): אלוהים השביע את בני ישראל בגלותם שלוש שבועות, שיקבלו את הגלות מרצון ושלא יעיזו לקחת עצמאות מדינית: "שלוש שבועות הללו למה? 1.אחת, שלא יעלו ישראל בחומה [בכוח, על ידי כיבוש]; 2. ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; 3. ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את הגויים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי" וכך כותב רב החי בארצות הברית בימינו אלה, הרב גראמה, ודבריו משקפים את התפיסה החרדית הרווחת: "אסור לנו להתמרד בכוח כנגד האומות, את מציאות הגלות צריך לקבל בהכנעה ובכובד ראש , משום שמצב הגלות מציל אותנו מכליה גמורה”. הרב אומר בעצם, כי כל כוחנו וקיומינו הוא בהיותינו נרדפים ומושפלים, וחלילה לנו להיות במצב של הבעת רצון אישי או עמדה פרטית כי אז לא תהיה לנו תקומה כלל. "ואם יש צרה הבאה מהגויים צריך להתפלל לה' ולתת לגויים מתנות כדי לרצות אותם". בתחילת דברי אמרתי כי לכאורה, עוצמת הטראומה של היהודים מהטרגדיה הנוראית של השואה הייתה אמורה לאחד את השורות. אולם דוקא ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ההשקפות הנוגדות של אקטיביזם ציוני וישראלי ולבין פסיביות חרדית, באות לידי ביטוי: בעוד הראשונים קבעו יום זיכרון לזוועות השואה בחודש ניסן כדי להפיק לקחים לעתיד. האחרונים מתעלמים מיום זה. אפילו הרבנות הראשית, כמוסד של מדינת ישראל העצמאית, קבע יום אחר לשואה ב- י' בטבת, יום זה נבחר ע"י הרבנות הראשית להיות יום הקדיש הכללי, לכל אלו שלא נודע יום פטירתם. (י' בטבת הוא יום אבל משום המצור על ירושלים לפני חורבן בית ראשון. כלומר, החרדים לא קבעו לפרעות השואה יום אבל בפני עצמו, אלא חיברו יום אבל קיים, והחליטו שביום זה יאמרו קדיש לאלה שיום מותם לא נודע. המילים: שואה, רצח על ידי הנאצים, השמדת 6 מיליון יהודים אינה מוזכרת ולו ברמז. הרבנות הראשית למעשה יצרה לה יום אבל משלה בו היא מחברת את האבל על יום השואה (שאינו מוזכר מפורשות) לאבל על ירושלים החרבה, כאשר אנו כאן, בזמן הווה, חיים, מבקרים ונהנים בירושלים הבנויה לה יחדיו. הרבנות למעשה מקלה ראש בשואה ואפילו מביעה זלזול וחוסר הכרה ביום השואה כיום אבל, ומאידך אינה מכירה דה יורה בעיר הבירה ירושלים שבמדינת ישראל העצמאית . את חוסר התעוזה והיכולת של ההנהגה החרדית להתייחס לאירועים טרגיים בהווה מסביר הרב משה פיינשטיין: "שאין קובעים ימי תענית מלבד הקביעה של התלמוד”(שו"ת אגרות משה, חלק יו"ד, ד, סימן נז). כלומר, מה שקרה מעבר למוזכר בתלמוד, גם אם הוא האסון הגדול ביותר של העם היהודי, אינו ראוי להיות יום אבל ותענית. אם נתבונן לעומק נגלה שאת יום השואה ואת יום העצמאות הציבור החרדי רוצה לשכוח. שניהם מהווים סתירה לאמונת יסוד של החרדים: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" ואילו התנועה הציונית באה ואמרה "אנחנו, בני האדם, נציל עצמנו מהרוצים להכחידנו. “ במקום להפיק לקחים מהעבר ולהבין שהאדם צריך לדעת ולהתגונן מפני רוע של בני אדם אחרים, ובמקרה היהודי, היו קבוצות יהודים שבחרו לפעול באקטיביות ובחרו בציונות כערוץ אידיאולוגי, או במעשי מגננה ואקטיביזם אשר בעזרתם מילטו עצמם מן התופת אל החיים, הציבור החרדי מתגונן ואוחז בקרנות האמונה ומסרב לקבל את האקטיביזם כברירה מועדפת, ובמקרה זה לראות בציונות את ישועתו של העם היהודי. כדי לסנגר על תפיסתו את השואה, ולבטל כל ניסיון לספק, מסבירים מנהיגי החרדים לצאן מרעיתם ואף לנו, בדרכים עקלקלות, מפחידות ומרגיזות: למשל, הרבי מילובוויטש, הזוכה לקונצנזוס, אהבה ואמון בקרב שכבה רחבה בעם ישראל כולל החילוני, הסביר את השואה ופרש "שהיטלר, הוא שליח האלוהים לכרות את "הנמק" באיבר האומה.”: 6 מיליון איש, מהם 1.5 מיליון ילדים רכים ותינוקות שהומתו בדרכים מפלצתיות שלא היה להם תקדים , הוו בעיניו של הרבי מילובוויטש, מעין איבר נמק אותו ביקש האלוהים לכרות מגוף האומה היהודית כדי לייצר תיקון וחזרה בתשובה לחטאי ההשכלה והסטיה מדרך אלוהים. האדמו"ר מסאטמר הסביר אף הוא שבגלל תנועת ההשכלה אלוהים העניש את האומה היהודית. ואחרים כובשים פניהם בקרקע חסרי אונים מול הזוועות ש"אלוהים" התעלם מהן, ומסבירים, כי אין אפשרות לשפוט את אלוהים וזהו רצונו אותו צריך לקבל באהבה. לכאורה, התהליך בו הוקמה המדינה על בסיס ערכי הציונות הושלם, והמדינה קמה. אולם לכל אורך שנות קיומה אנו רואים את העימות בין הקבוצה היהודית האנטי-ציונית, זו הרואה בציונות את אויבה הגדול ביותר של היהדות, ומולה את הקבוצה שחיה בשלום עם שילוב של יהדות/ציונות/חילוניות, איש איש בדרכו הוא. עימות זה מקבל יותר ויותר ביטוי של שסע עמוק המאיים על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה המייצגת עשיה, לקיחת אחריות ויוזמה על גורלה, חיי אזרחיה ואיכות חייהם. כל אלו נובעים מדיסוננס עמוק המתקיים בין שני מוסדות ראשיים, המנהלים את חיי היום יום של אזרחיה היהודים של המדינה, כאשר אחד מהם מעוגן בערכים דמוקרטים והשני מתנגד להם אך משתמש בעקרונות אלו כדי לחתור לביטול הדמוקרטיה ולהפוך את המדינה הישראלית – ציונית למדינת הלכה. למרבה הפרדוקס, הסתירה בין נטילת אחריות בידי אדם ולבין הציפייה לעזרת האלוהים, השתרשו בהוויה הישראלית, דוקה על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מבוסס על ערכי היהדות והדמוקרטיה. כנסת ישראל מפרשת את היהדות כיהדות אורתודוכסית חרדית שמרנית בלבד – ולא כתרבות יהודית על כל זרמיה. המשמעות של מוסד הרבנות המייצג את היהדות האורתודוקסית חרדית -שאינה מאמינה בציונות ורואה בה פגיעה ביהדות ובאלוהים, מהווה יישום של תפיסה פרדוקסלית זו. עולה מכך שההנהגה במדינת ישראל במשך 60 שנותיה הנהיגה את אזרחיה באוקסימורון מדאיג: מצד אחד דמוקרטיה, שלטון העם, אחריות החיים בידי אדם תוך דרישה ללקיחת אחריות ומתן תשובות בעת הצורך. (מצב הנתבע ונדרש גם על ידי הקבוצות החרדיות מתוקף היותן חלק מאזרחי מדינת ישראל) , ומאידך קיימת התפיסה הנוקטת ב"עזרת השם" ומשליכה את האחריות לאלוהים, המיוצגת על ידי מוסדות דת שאינם מאמינים ביוזמה הציונית. ומהן אותם דרכים דמוקרטיות בהם משתמשים נציגי היהדות החרדית כדי לפעול כנגד המדינה הישראלית- ציונית? מראשית היות ממשלת ישראל לקחו נציגי היהדות החרדית אורתודוקסית (הם מגדירים עצמם "שתדלנים" כדי לא לתת הכרה לכנסת ישראל) חלק בממשלות ישראל, והוו לשון מאזניים קואליציונית כולל הכרעות ביטחוניות ולאומיות בעלות חשיבות עליונה, וגם כאלו הדורשות נקיטת יוזמה הכרוכה באובדן חיי אדם. מצב שאינו עולה בקנה אחד עם האמונה בעזרת השם ובחסדו. אותה יהדות חרדית אורתודוכסית שולחת את נציגיה הנמרצים והבלתי נלאים אל מסדרונות בית המחוקקים ואל הממשלה מתוך מטרה לדאוג לסקטור החרדי. דאגה מובנת בהחלט מתוקף היות סקטור זה חלק מאזרחי מדינת ישראל וזכאי לייצוג דמוקרטי בכנסת ובממשלה מתוך רצון לבנות כאן חברה לכל אזרחיה ולקדם את המדינה והחברה לעתיד טוב יותר. קבוצות אלו, אשר רואות בחוקי התורה וההלכה ריבון ולא בשלטון הישראלי, השכילו לעשות למען מצביעיהן, ובדרכים דמוקרטיות להפליא, תוך עצימת העיניים של בכירי השלטון הציוני והסכמתם החוקית: תגמלו אותם במענקים ובתקציבים למימון אורח חיים והכשרה תורנית בלבד ההמנתקת בין החיים בישראל לבין הבועה החרדית, אי יציאת רוב הגברים לעבודה-המאפשרת המשך תלות מוחלט במנגנוני הקהילה, יצרו מסגרות חינוך אשר בודדו את המגזר החרדי לחלוטין מלימודים כלליים ואינן מאפשרות הכשרה מקצועית ועצמאות כלכלית, והיום כבר נאמרים דבריהם בקול צלול וברור ובריש גלי: בחורי הישיבות העושים ימים כלילות בלמידת תורה, (וגם אלו שאינם), נחשבים בעיניהם כמוערכים ועקרוניים יותר לשמירת עם ישראל, אף יותר מחיילי צה"ל המוסרים את נפשם ואת שנות עלומיהם עבור בטחון ישראל. זהו ביטוי ברור של שתי השקפות רחוקות זו מזו לחלוטין המנהלות את המדינה: הציונית והחרדית. חוששני, כי ככל שתעמיק מציאות פרדוקסלית זו של אקטיביות ופסיביות במדינת ישראל: בה חלק מאזרחי ישראל מתחנכים ליטול אחריות לחייהם, להיות עצמאים מבחינה כלכלית ומחשבתית, ולחזק את בטחונה של מדינת ישראל מפני אוייביה מבפנים ומחוץ. וחלק אחר מתחנך להתנגד לה ולהישען על אביו שבשמיים. - תביא לקריסתה של כל מדינה נאורה בכלל ומדינת ישראל בפרט, המוקפת אויבים המחכים לחולשתנו. אי לכך, יש לפעול נמרצות להפרדת מוסדות הדת ממדינת ישראל ולהחזיר את העיסוק בדת לפרופורציות של עיסוק פרטי, כמו כן יש לבטל את הבלעדיות של התפיסה החרדית אורתודוכסית האנטי ציונית, כתפיסה היחידה והמונופוליסטית המנהלת את הזהות היהודית של המדינה והחברה היהודית במדינת ישראל, ולאפשר פעילות פלורליסטית יהודית העולה בקנה אחד עם התפיסה הציונית והערכים הדמוקרטיים שהם לב ליבה של המדינה הישראלית.

בשעה 4 אחה"צ (22 לאפריל) אנחנו מפגינים נגד הכפייה הדתית
לחברי/ות ותומכי/ות דעת – אמת
ביום שלישי בשעה 4 אחה"צ (22 לאפריל) אנחנו מפגינים נגד הכפייה הדתית לאסור מכירת חמץ בפומבי.
ניפגש ברחוב יפו פינת קינג ג'ורג בירושלים. נישא שלטים בסיסמא "כופים נמאסתם" וכן נחלק סטיקרים "כופים נמאסתם" יחד עם קונטרסי דעת – אמת.
חשוב לנו שישתתפו רבים לכן מי שיכול/ה להגיע אנא ידע/י אותנו:
יפתח: 050-7472881
נועה: 054 – 4824900

ערב השקת הספר "הדת קמה על יוצריה" בתולעת ספרים

נטורי קרתא נפגשים עם נשיא איראן

המעמיק בהתנהגות בני אדם בחברה סולידרית, שבה האמונה הדתית היא הסמכות והכוח המאחד, ילמד שאין בין קיצוני למתון, אלא הזיקה בין האידיאולוגיה למעשים, בין האמונה הצרופה לאורח החיים היומיומי, בין הרצוי לאפשרי: הקיצוני מממש את רעיונות האמונה הלכה למעשה בכל עת ובכל זמן, והמתון ימתין בסבלנות לעת רצון שתתאים לממש את הרעיונות האמוניים.

רצוני לומר, שאנשים אשר להם סמכות טקסטואלית משותפת (תורה, משנה וגמרא ויתר ארון הספרים היהודי-דתי) השקפותיהם תואמות ונושקות בשורשיהן, והם אינם נבדלים אלא בראיית המציאות הממשית אל מול תביעת הציות לאל. דבר נוסף הגורם להבדלים בין קבוצת אנשים שלהם טקסט מקודש משותף, הוא פרשנות הטקסט בהקשר של החיים והמציאות (בהמשך אתמקד בסוגיה כדי להבין את הפערים הקיימים בין דתיים ציוניים לבין דתיים אנטי ציוניים אף שלשניהם טקסט מקודש משותף).

לכן חשוב לתת את הדעת על "קיצונים" אלה המכונים נטורי קרתא, שהלכה למעשה נפגשו עם מנהיג מדינה שלא ינוח ולא ישקוט עד שיחזה בהשמדת מדינת ישראל. מנהיגם של נטורי קרתא המתגורר במונסי שבארה"ב, הרב משה דוב (בער) הלוי בעק [נראה בסרט הווידאו בחלוק אפור יושב סמוך לנשיא איראן] כתב מכתב התעוררות: "עיקר הקצף יצא בגלל הציונות וההשכלה כי המלחמה נגד הציונות – שהוא מלחמה לה' בעמלק, נשארה מלחמה עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן". במכתב זה הוא מבאר לכל תלמידי החכמים שבדורנו את היחס לגוי ולכופר וכך הוא כותב:

א. "התבדלות בין ישראל לעמים, הוא לאו [איסור תורני חמור המוגדר במונחים דתיים "לא תעשה"] 'ובחוקותיהם לא תלכו, ואבדיל אתכם בין העמים...' ועניינו, להיות ישראל מובדלים מן האומות במדעם במלבושיהם בדיבורם ובכל ענייניהם". דברים אלו של הרב לקוחים מהרמב"ם: "אין הולכין בחוקות הגויים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשיער וכיוצא בהן שנאמר: וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי... אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו... וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה".[1]

ב. "התבדלות מרשעי ישראל – באבות, פרק א, נכתב: 'ואל תתחבר לרשע... ובתהילים נאמר "משנאיך ה' אשנא' " בדבריו "רשעי ישראל" כוונתו לבני אדם שאינם מקיימים מצוות וכופרים בסמכות מחוץ לאדם – אלוהים, כפי שיבואר בהמשך.

עוד מוסיף הרב וכותב:

"מעלותינו [של העם היהודי] גדולה ואין אנו שייכים כלל לערך אומות העולם לומר שאנחנו חשובים מהם, שהם קטנים ואנחנו גדולים מהם, אלא אנחנו בריאה מיוחדת לשמו יתברך סגולה וממלכת כוהנים, והם לכלום נחשב, וכמו נוסח התפילה: 'לעולם יהא אדם ירא שמיים בסתר ובגלוי... הלא כל הגיבורים כאין לפניך, ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל כי רוב מעשיהם תוהו וימי חייהם הבל לפניך ומותר האדם מן הבהמה אָיִן כי הכל הבל לבד הנשמה הטהורה... וכל הגויים כ אָיִן נגדך... אבל אנחנו עמך בני בריתך...אשרנו כשאנו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות'. [נאמרת בתפילת שחרית – ספרדים וחסידים מקפידים יותר לאומרה]. הנה אומות העולם עם כל חוכמותיהם העמוקות ונימוסיהם כלא נחשב, אך אותנו קרב הקדוש ברוך הוא לפני הר-סיני ונתן לנו שלמות".

היות והגויים ורשעי ישראל דין אחד להם – צריך להיבדל משניהם. על מה, אם כן, ראו "נטורי קרתא" לתמוך בגויים (נשיא איראן) ולהתנגד לרשעי ישראל (הציוניים)? תשובה:."לגויים ורשעי ישראל ההלכה קובעת שאין לסייע להם ואין ליילד ולהניק ילדי גויים ורשעים יהודים, אך מפני האיבה ומפני דרכי שלום ההלכה מתירה ליילד ולהניק ילדי גויים אך ההלכה לא התירה ליילד ולהניק ילדי כופרים ורשעי ישראל [חילונים]." (מתוך חוברת שהוציא הרב הנ"ל בשם "דרך ההצלה"). כלומר, על-פי ההלכה, מהכופר היהודי צריך להיבדל לחלוטין, ומן הגויים יש לנהוג בדרכי שלום מחשש לאיבתם. עוד מוסיף הרב שיש היתר הלכתי לסייע לרוצח (במקרה שלנו נשיא אירן) אם בסיוע זה היהודי מציל את עצמו או יהודי אחר. לכן כותב הרב בזו הלשון: "לפי זה מותר לומר לפלשתינים יפה עשיתם שהרגתם, כיוון שעל ידי דיבורים אלו יצמח הצלה להרבה מישראל המתנגדים לציונות".

ואם תתמה: ומה עם הצלת יהודים ציוניים? וכי לא נבראו בצלם? תשובת הרב: "שלוש דרגות יש בגרימת מוות לאנשים:

1. למאמינים ושומרי מצוות אנו דואגים ומתפללים להצלתם.
2. יהודים שאינם שומרי מצוות אין לדאוג לחייהם ואין לחוש להצלתם [הכוונה לחילונים המאמינים בתורה אבל אינם שומרי מצוות – מעין "תינוקות שנשבו"].
3. יהודים המינים והחוטאים והפורקים עול במזיד, עליהם מתפללים שלוש פעמים בכל יום שיאבדו, יפה שעה אחת קודם, ושמחים על איבודם [חילונים, אתיאיסטים או כאלה המאמינים בכוח עליון שאינו מתערב בנעשה כאן]".

הצלת חיי אדם הינה הבסיס הטבעי לחיי שותפות, ואנשי הדת המצהירים שמותר להרוג אדם בגלל דעתו, השקפתו ואמונתו, למעשה הכריזו שאין הם מעוניינים בשותפות ואחדות עם החילונים, אלא במלחמת חורמה נגדם – לא רק מלחמה על חיי התרבות, אלא גם על החיים עצמם. לכן אין זה מפתיע לקרוא בביטאון 'יתד-נאמן' התנצלות של מערכת העיתון בנוסח הזה: "התנצלות והבהרה: לצערנו, השתרבבה לגיליון מודעה שאין מקומה ב'יתד נאמן'. המודעה נשלחה על-ידי גוף שרוצה ליצור פיוס בין חילונים לדתיים. עלינו להבהיר, כי כל יהודי המאמין בי"ג עיקרים לא יוכל לרכוש ידידות ופיוס לעולם עם המתכחשים לאמונה בבורא עולם... לעולם לא נוכל לשכוח ולהתפייס עם החילוניות... וכי שמעתם מימכם שאדם שנידון למות יטילו עליו "צו פיוס" עם התליין תוך כדי שמהדקים על צווארו את עניבת החנק?..." (25/12/200). צו פיוס? אחדות? ידידות? עם מכחישי אמונה? לעולם לא!!! לקרבם בעבותות האהבה, כן! כלומר, לנסות לקרבם אלינו זה ראוי. לנסות לקבלם כמות שהם ולהתפייס עמם – חס וחלילה".

במאמרו של הרב זאב וולף שהתפרסם ב"יתד נאמן" תחת הכותרת "מלחמה בעמלק" כתב כך: "אנו עדים לדבריו של מר"ן הגר"ח מבריסק זצוק"ל, שמטרת הציונות – לא מדינה אלא עקירת התורה. המדינה אינה אלא אמצעי להגשמת מטרה זו...עלינו לדעת שאנו במלחמה ממש וכל אחד מאיתנו חייב לתרום את חלקו. אומנם כן יאבדו כל אויבך ה'... כמה זמן תימשך [המלחמה], אם או כמה ח"ו תהיינה אבידות, זה תלוי בגבורתנו. במשך הזמן ייראו ויתבררו". ב'יתד נאמן' מיום 9/1/1999 הביאו את דעת מנהיגם הרב ש"ך: "הוא [הרב ש"ך] דימה את הדמוקרטיה למחלת סרטן לא עלינו...זוהי מחלה איומה המתפשטת ומכלה מנפש ועד בשר".

כיצד מתיישבת סתירה חמורה זו לציבור בוחרי דגל התורה? כלומר, מחד הם שותפים במשחק הדמוקרטי ושולחים נציגים לכנסת הציונית, ומאידך קוראים למלחמת חורמה נגד הציונות ונגד הדמוקרטיה, ומכנים את החילונים תומכי הדמוקרטיה "רשעים" ומקווים שיאבדו מן העולם. תשובה לשאלה זו נתן חבר מועצת חכמי התורה של דגל התורה הרב חיים שאול קרליץ וכך כתב ב'יתד נאמן': "עלינו לזכור דבר אחד יסודי – כל כולה של הכנסת, היא נגד התורה, עצם הדבר שקמים להם בני אדם ומכריזים כי הם "המחוקקים", זהו נגד התורה מן השמיים... גם אם יצביעו בכנסת בעד קיום מצוות, זהו נגד התורה... הנציגים בכנסת הם "שתדלנים" שלנו. אין בכך כל הכרה בקיומו של מוסד זה ששמו "בית המחוקקים". (31/5/2000)

נמצאנו למדים שאין מחלוקת רעיונית בין נטורי קרתא לבוחרי דגל התורה. מחלוקתם היא באמצעי להשגת המטרה. הראשונים – המכונים קיצונים – דבקים ברעיון ללא פשרות וללא יישור פינות, בבחינת ייקוב הדין את ההר. האחרונים – המכונים מתונים – דבקים ביישום הרעיון והמטרה, אך בדרך של סבלנות ואורך רוח, בהשגת המטרה תוך חיבור עם כוחות הרשע עד שימוגרו ויאבדו.

עלינו לזכור כי הזרם החרדי על רוב פלגיו, התנגד בחריפות לתנועה הציונית והדבר לא השתנה עקרונית מאז ועד עתה. גם היום רובו של הזרם החרדי מתנגד לקיומה של המדינה, אבל מתפרנס על חשבונה ומקבל ממנה הגנה. כשתנועת הציונות הייתה בחיתוליה החלו החרדים בהתארגנות למאבק בציונות. הם הקימו ארגון בשם "הלשכה השחורה". במקביל הרב דוב בער שניאורסון מילובאוויץ (1773- 1827) הקים קרן למלחמה בציונות. במכתב גלוי בשנת 1899 כתבו רבני קובנה כך: "כל אשר עיניים לו לראות מישרים יחזה ויכיר, כי הדעה הזאת קשה לישראל מכל משיחי השקר שקמו בעמנו... משיח השקר החדש בשם "ציונית" הבא להתחפש במסווה הלאומיות והדאגה בעד צרכי עמנו החומריים, יסודתו על עקירת חוקי התורה והמצווה...". הם אף הוציאו ספר בשם: "אור לישרים" – נגד השיטה הציונית, מאת שלמה זלמן לאנדא והרב יוסף ראביננאוויץ.

כך מתייחסים חרדים – שנציגיהם בכנסת, דגל התורה ואגודת ישראל - שומרי התורה והמצווה לציונות ולהקמת מדינת ישראל; מציאות קשה שבאה להחריב את יסודות עולמם – קיום תורה ומצוות.

ומה עם הדתיים הציונים? הרי גם להם הטקסט קדוש והוא הסמכות העליונה לקביעת אורחות חיים והשקפות עולם. תשובה: לדידם הקמת מדינת ישראל הוא תהליך התואם את ההבטחה האלוהית לשיבת היהודים למולדתם ולארצם המובטחת. מוטי קרפל, אחד מאנשי הרוח, מבית מדרשו של משה פייגלין, העומד בראש קבוצה דתית שחברה למפלגה ציונית-חילונית "הליכוד"] כותב בספרו 'המהפכה האמונית': "עלינו להיות נאמנים למדינה על תנאי שנחולל בה מהפכה... ההנהגה האמונית מיד עם עלייתה לשלטון, עדיין במסגרת המשטר הנוכחי, (תפעל לכך ש) תהיה הכשרת התנאים ליצירה הכוללת שהגדרנו קודם והיא חידוש תורה שבעל פה שמתוכה גם נוכל לכונן את המשטר הראוי". (2003) כלומר, הסמכות העיקרית והקובעת היא אלוהים, סמכות המתגלמת בתורה, בתלמוד ובשאר ארון הספרים ההלכתי-יהודי. גם הציות לחוק הישראלי נובע מסמכות זו שקבעה "דינא דמלכותא דינה", כלומר יש לציית לחוק הישראלי משום שההלכה התירה זו. במילים אחרות ידה של ההלכה על העליונה וידם של חוקי המדינה על התחתונה וכשיסתרו זו את זה ההלכה תגבר. וכל זה בתנאי שהמטרה לחולל בה מהפכה!

נושא דת ומדינה הוא מן החשובים והקיומיים של החברה הישראלית – חברה הרוצה (עדיין) לתת לאדם את האחריות לקבוע אורחות חיים ללא תלות בישות חיצונית או טקסט "מקודש". האחריות לאושרם של בני האדם תהא קבועה על- פי אמנה חברתית.

לסיכום: קבוצת האנשים המאוחדת על ידי טקסט התורה שבעל-פה – משנה ותלמוד ויתר ארון הספרים היהודי – יש לה מטרה משותפת: לתקן עולם במלכות אלוהים – להביא גאולה ליהודים, שתגרור אחריה גאולה לעולם כולו. מטרה זו יש לעשות על-ידי ביעור הכפירה והרשעים מחד, ומאידך חיזוק נאמני הדת. יש שיעשו זאת תוך חבירה למנהיגים הרוצים להרוג ולהשמיד פיזית את הכופרים (הציוניים), יש שיעשו זאת על-ידי ניצול הכופרים ומשאביהם, מתוך תקווה שבסופו של יום נאמני הדת ינצחו, ויש שיעשו זאת על ידי מאבק פוליטי כדי לעשות מהפכה שלטונית במדינת ישראל.

המעוניינים לקיים חוג בית או הרצאה צרו קשר בטלפון 03-6106688 או בכתובת הדוא''ל